מנחם בן ז”ל

מנחם בן ז"ל

פטירה 13 במרץ 2020 (בגיל 71)

בן חיבר 17 ספרים, בהם שישה ספרי שירה, שני ספרי ילדים, שישה ספרי ביקורת שירה ומבחרי שירה (כולל רב המכר “השירים הכי יפים בעברית”), ספר הגות בענייני אלוהים, וכן את רב המכר “פלונטר” ואת הספר התעודי על התאבדות בתו, “הוי, כנרת שלנו”. בן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים פעמיים (1989 וכן 2016) ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית (1999).

בן נולד בעיר דזיאֶרז’וניוב (Dzierżoniów נהגית בפולנית: דְזִיאֶרְז’וֹנְיוּב; לשעבר ריכבאך, Rychbach) בשלזיה התחתית שבדרום-מערב פולין בשם מנחם בראון. עלה לישראל בשנת 1949, כשהיה בן ארבעה חודשים, וגדל ברמת גן ברחוב יהלום 100 (כתובת מגורים שהרבה להתגאות בה; שם הרחוב כיום הוא קריניצי). בימי לימודיו בבית הספר התיכון “אהל שם” הכיר את יורם ברונובסקי, לימים מבקר ספרות, מתרגם ועיתונאי, שהיה בשבילו דמות נערצת, אחת מ”ארבע האוניברסיטאות שלי”, כפי שנוהג בן להגדיר את מורי השירה הגדולים שלו (השלושה האחרים הם: תנחום אבגר, נתן זך ודוד אבידן).

בגיל 12 החל לכתוב ב”מעריב לנוער”, במדור שערך המשורר משה בן שאול, ובגיל 13 הפך לכתב נוער בשבועון זה. בצעירותו פרסם שירה, אך עיקר השפעתו היא כמבקר ספרות, תרבות ופוליטיקה. בין היתר כתב ביקורת ספרים בשבועון הספרותי “משא” – מוסף הספרות של העיתון “למרחב” בעריכת אהרן מגד ומאוחר יותר במוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות” בעריכת זיסי סתוי. בהמשך כתב בעמודים שבועיים ב”כל העיר” הירושלמי, ב”עיתון ת”א” וב”זמן ת”א”, וכן בבלוג ב-nrg ובטורים שבועיים ב”וואלה!”. פרסם דברי ספרות, הגות ופוליטיקה ב”הארץ” (במוסף “תרבות וספרות” וכן בעמודי המאמרים) וכן ב”מעריב”. החל מ-2018 מפרסם בן על בסיס שבועי מאמרים פוליטיים ב”מעריב”, בימים מתחלפים, כחלק מנבחרת הכותבים של מעריב המודפס והדיגיטלי.

פקד חוגים של אנשי ספרות כשנקשר למשוררים יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, יונה וולך ואחר כך נתן זך ובמיוחד דוד אבידן (וכונה בפיהם “הילד בראון” עקב גילו הצעיר).

משעה שהתחיל להתעניין בשירה בגיל 14, בהשפעת ברונובסקי, עסק, לדבריו, במשך שבע שנים בשירה בלבד. הוא השלים באופן חלקי את בחינות הבגרות. לאחר לימודיו התיכוניים, בגיל 18, שוחרר מחובת הגיוס לצה”ל על רקע “אי כשירות נפשית”[דרוש מקור]. מאוחר יותר, בגיל 24, ביקש להיבדק מחדש, העלה את הפרופיל הרפואי הצבאי לפרופיל קרבי, וחזר והתגייס לצה”ל לשלוש שנים מלאות, רוב הזמן כמדריך ביחידת נ”מ. באוניברסיטה למד שנה אחת בלבד.

בגיל 16 התפרסמו שיריו בכתב העת “עכשיו” שבעריכת גבריאל מוקד, וזה תיארו במוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות” כ”ילד הפלא של השירה והביקורת העברית”. ב-1967 יצא לאור תרגומו לפואמה “ארץ הישימון” מאת ט. ס. אליוט, הנחשבת לאחת היצירות החשובות בשירה האנגלית המודרנית. מאוחר יותר נודע כי תרגום זה היה, למעשה, עיבוד לתרגומו הישן של המשורר נח שטרן. כמו כן הופיע באותה שנה בהוצאת “עקד” ספר שיריו הראשון “אדרת הגפן”, שעליו כתב בין השאר ניסים קלדרון (ב”קול העם”, עיתון מק”י) כי “קסם בלתי רגיל מהלך על 37 העמודים של אדרת הגפן”, ואילו המבקר חיים נגיד הגדירו אז ב”מעריב” כ”גילוי החשוב ביותר של השנה בשירה”. בין כתביו המוקדמים הקונטרס “צמה צנופה: כליל-סונטות” (הוצאת דגה תש”ל), סדרת שירים חושניים שלא כל חלקיה עונים על תביעות הסונטה המסורתית.

בן העיד כי ב-18 ביולי 1969 תוך כדי טריפ LSD הייתה לו ביחד עם המשורר דוד אבידן חוויה הלוצינטורית של “אושר בלתי רגיל”. כפי שהתוודה לא פעם, חוויה זו השפיעה עד כדי כך על חייו ויצירתו השירית, שהחשיב אותה כמעין “לידה מחדש”. בהמשך נעזר בהשפעת סמים כאלה בכתיבה היוצרת[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

בן נישא פעמיים. מרעייתו הראשונה, יעל, נולדה הבת בשמת. מרעייתו השנייה נולדו לו חמישה ילדים. בשנת 2010 עבר להתגורר בהתנחלות נופים שבשומרון. בתו כינרת, הצעירה מבין ששת ילדיו, התאבדה ב-7 בנובמבר 2012, בגיל 19, בהיותה בשרות לאומי בירושלים. עליה נכתב הספר “הוי, כינרת שלנו” (סיפור התאבדותה והיומנים שכתבה בשבע השנים האחרונות לחייה) שחיברו מנחם בן ואשתו שלומית, ויצא לאור במאי 2014.

ויקיפדיה: מנחם בן ז”ל

יהי זכרו ברוך


Author: Avelim

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *